בין מוטיבציה לאוטונומיה

לא כתבתי מלא זמן והיו לי מלא תירוצים, אז חשבתי לכתוב על דחיינות. אבל אז גם הייתה לי שיחה מעניינת סביב זה עם מישהו שמגיע אלי תקופה והחלטתי לכתוב קצת ליד, על מוטיבציה.

מיליון דברים משפיעים על המוטיבציה שלנו. הורמונים, גנטיקה, אורך חיים, מצב נפשי, עניין בדבר, עניין בחיים. ומילא אתגרים אבל הרבה פעמים אנחנו גם מלקים את עצמנו על שאנחנו לא עושים דברים "פשוטים" ש*צריך* לעשות.

נכון יש אנשים שמג'נגלים בין כל המטלות הכפויות לארוחת בוקר ויש את אלה שדוחים אותן עד אין קץ (או עד שזה מתהפך עליהם). אנשים עם הפרעות קשב, למשל, נוטים להיות בין אלה שדוחים, אבל לא רק. ככלל, מעצם היותנו בני אדם אנחנו יצור שזקוק למוטיבציה כדי לפעול, בין היא ממשית לשם ההישרדות שלנו ובין אם היא דמיונית או סימבולית, כדי שנעשה את הדברים ששומרים על החיים שלנו בתוך איזשהו סדר, שמקדמים אותנו שמאפשרים לנו לשמור על איזון וליצור.

השבוע שוחחתי עם נ' שמגיע אלי כבר תקופה קצרה על מוטיבציה, על משמעת עצמית ועל התמסרות. שוחחנו קצת על הסיבות שמאחורי ההמנעויות שלו, אבל אחרי בירור מסוים לקחתי את השיחה למקום קצת אחר. בשיחה העלתי את עניין היחסים של מוטיבציה עם אוטונומיה; העמדה של מוטיבציה מול *צריך* לעומת העמדה של מוטיבציה מול *רוצה*. יש כמה דברים שאנחנו צריכים בחיים. הרבה מהדברים שבעקבותיהם אנחנו מגיעים לטיפול שייכים לרצון -למה שנמצא מעבר למה שצריך.

נכון, אתם צריכים לענות למיילים לשלם חשבונות לקבוע תורות למלא ניירות. אבל את הכל אתם יכולים לעשות ברגע האחרון, כשהכל בערימות, כשכבר אין אוויר מהלחץ שזה יצר ואנשים כבר מתקשרים לנזוף בכם. אתה יכול. זה אולי פחות נעים אבל זה יכול לעבוד לכם לנצח.

אז לפני שאנחנו מתחילים לסגל לעצמנו "רוטינות-תומכות-מוטיבציה" חדשות, ליצר דופמין לפרק את המשימות לקטנות לחזק את יכולת הריכוז שלנו וכל הטריקים (המאוד מועילים יש לומר) - כדאי לזכור שאנחנו לא באמת צריכה את כל זה. אולי אנחנו רוצים את זה. אולי אנחנו רוצים חיים מאורגנים יותר; רוצים תנאים שיאפשרו לנו להתקדם ולהתמקד בדברים גבוהים, מעניינים, מרגשים יותר, ולא לגרור את עצמנו לפסגות עם שרוכים לא קשורים. אנחנו רוצים להיות אנשים שיודעים לסדר את המיטה ולא רק לחלום חלומות גדולים ויפים.

יכול מאוד להיות שאתם לא מהאנשים שקל להם להתמודד עם המשימות המשעממות של היומיום. יכולות להיות לזה אלף סיבות, וחשוב לברר לפחות את המרכזיות. אבל זה בסדר גם אם זה לא בא טבעי, וצריך ליצור את התנאים שיקלו. חשוב להפנים את זה. אין לזה ולאינטליגנציה או ליכולות שלכם חצי דבר. זה יכול להיות חינוך, יכול להיות שיש דברים שיש לכם יחסים רגשיים לא פתורים איתם (מהילדות, מהבגרות), יכול להיות שהמוח שלכם בנוי כך שיותר קשה לכם להתרכז מבלי להשתעמם ולברוח על נפשכם. יכול גם להיות שמדובר בקונפליקט קוגניטיבי או ערכי שדוחה פעולות מסוימות. זה בירור חשוב וטיפול/ייעוץ יכולים מאוד לעזור. אבל חשוב במקביל לזכור שכדי באמת להניע דברים, צריך לרצות; אם לא לרצות את הדבר עצמו - לרצות את החיים, את התוצאה. לפעול מתוך תחושה של רצון.

אנחנו נולדים תלותיים, ולא יכולים לחכות להגיע לגיל ההתבגרות כדי להיות עצמאיים. אמנם אנחנו תמיד במידה מסוימת נשארים תלויים זה בזה, האוטונומיה קריטית לחיים שלנו - והמוטיבציה העיקרית שלנו צריכה להיות הרצון לטפח אותה, לשמור על עמדת היכולת לבחור - היא תנאי סף לייצר ולשמר את המוטיבציה לכל דבר אחר.

אז תשאלו את עצמכם: מה זה הדבר שאתם רוצים? למה אתם רוצים אותו? איך הדבר הקטן והלכאורה טפל הזה ישרת את התמונה הגדולה?